אם אתם משחקים מדי פעם עם חפיסת קלפים סטנדרטית, אולי הבחנתם שיש משהו מיוחד בקלף של המלך לב (חוץ מאיזה שאין לו שפם, כבר הופיע כאן). בעוד לשאר הדמויות (נסיך, מלכה, מלך שאינו לב) יש שתי ידיים בתמונה, בתמונה של המלך לב יש ארבע ידיים.
אם זה היה כל הסיפור, כנראה שזה לא היה כל כך מעניין - אולי זו היד השנייה של המלך (כל הציורים סימטריים לסיבוב כך שבפועל שאר בני המלוכה מראים רק יד אחת). בתיאוריה הזאת יש בעיה: נראה שהיד שמעבר לכתף של המלך דוקרת אותו בראש.
אז המלך נרצח? גם אם אכן מדובר בדקירה, אולי המלך התאבד. אולי זוהי אכן ידו השנייה של המלך, ולכן הוא גם מכונה לעתים "The suicide king". אבל בתיאוריה הזאת יש בעיה הטמונה בשרוולים שעל הידיים - על השרוולים של היד בחיקו של המלך ושל היד הדוקרת אותו בראש, יש דוגמאות שונות. כאן, אפשר לחשוד שמישהו אחר דקר את המלך, ומדובר ברצח.
אם נתבונן בשאר הקלפים, נוכל למצוא שני חשודים ברצח:
מלכה עלה - ניתן לראות על שרווליה דוגמה דומה לזאת של השרוול על היד הדוקרת את המלך. בנוסף, היא מפנה את מבטה לכיוון המנוגד משתי המלכות. האם היא מסיטה את מבטה מתוך תחושת אשמה על רצח המלך לב?
נסיך לב - ניתן לראות שעל אף ששרווליו לא מוצגים בתמונה, על בגדיו יש דוגמה המתאימה לדוגמה על שרוול היד הדוקרת. כמו כן, אצל הנסיך הדוגמה יותר דומה לדוגמה על השרוול מאשר הדוגמה על השרוול של המלכה עלה.
אז מי הרוצח? המלכה עלה? הנסיך לב?
טוב, אז מסתבר ש... כנראה זה לא אף אחד מהם. אם נסתכל על גרסאות עתיקות יותר של ציור המלך לב, ניתן לראות שבגרסאותיו המוקדמות הוא היה מצויר עם יד המחזיקה גרזן מעבר לכתפו - שאינו פוגע בראש המלך. ככל הנראה, במשך העתקת הציור בין גרסאות שונות, הגרזן בטעות הוחלף בחרב שדוקרת את המלך בראשו - כך שמדובר בטעות. המלך לב, לפחות בציור המקורי, בריא ושלם.
"אחרינו המבול" של נורית גלרון נאסר להשמעה ברדיו לאחר צאתו ב-1989, ותכל'ס אינו מושמע עד היום. השיר העביר ביקורת על על תל אביב המנותקת בימי האינתיפאדה הראשונה, והאיסור עורר כמובן סערה ודיון על גבולות חופש הביטוי בישראל (מה חדש בעצם).
מתוך האלבום : אחרינו המבול
מילים : נורית גלרון
לחן : ארקדי דוכין
יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה
ויש תל אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה
יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים
ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים
לא, אל תספר לי על ילדה
שאבדה את עינה
זה רק עושה לי רע, רע, רע
רק עושה לי רע
אין לי כח לטיפוסים מדוכאים ומתייסרים
ולא אכפת לי מה נעשה בשטחים
אל תספר על זמן צהוב, על עצורים ועל מורדים
נעשה אהבה, נחיה את החיים
תל אביב זה החיים
לא, אל תספר לי על ילדה
שאיבדה את ביתה
זה רק עושה לי רע, רע, רע
רק עושה לי רע
אין לי כח לטיפוסים שומרי מוסר וצדקנים
בוא נבלע את רחובות תל אביב ההומים
לא, אל תספר לי על ילדה
שאיבדה ילדותה
זה רק עושה לי רע, רע, רע
רק עושה לי רע
היום ב-Last Christmas: הלך לעולמו הזמר ג'ורג' מייקל.
ג'ורג' מייקל נולד בצפון לונדון בשם גיאורגיוס קיריאקוס פאנאיוטו.
ג'ורג' מייקל עלה לתהילה בתחילת שנות ה־80, לאחר שהקים ב-1981 עם אנדרו רידג'לי את הצמד "וואם!". אלבומם הראשון יצא בשנת 1983 וכבש את בריטניה בסערה.
האלבום הראשון "פנטסטיק" זכה מיד להצלחה אדירה. להיטם הגדול Wake Me Up Before You Go Go שכתבו השניים בגיל 17, היה מן הפזמונים המושמעים ביותר בעולם בשנות ה-80.
האלבום השני (Make It Big) סייע להם לכבוש גם את ארה"ב ולהיות הרכב הפופ המערבי הראשון שמגיע לסיבוב הופעות בסין הקומוניסטית של אותם ימים. הצמד התפרק ב־1986, ומייקל זינק לקריירת סולו מטאורית. כסולן שיחרר מייקל שישה אלבומים וזכה כמעט בכל פרס אפשרי על מפעלו המוסיקלי רב השנים.
מייקל, מכר יותר מ-100 מיליון תקליטים עד היום והגיע שש פעמים למקום הראשון במצעד הסינגלים של ארה"ב. מאחוריו מספר גדול של פרסים ודואטים עם הבולטים בעולם המוסיקה, בהם ארתה פרנקלין ואלטון ג'ון.
בן 53 במותו.
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
Once bitten and twice shy
I keep my distance
But you still catch my eye
Tell me, baby
Do you recognize me?
Well, it's been a year
It doesn't surprise me
(Merry Christmas!) I wrapped it up and sent it
With a note saying, "I love you, " I meant it
Now, I know what a fool I've been
But if you kissed me now
I know you'd fool me again
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
A crowded room, friends with tired eyes
I'm hiding from you, and your soul of ice
My god, I thought you were someone to rely on
A face on a lover with a fire in his heart
A man under cover but you tore me apart
Now, I've found a real love you'll never fool me again
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
Last Christmas, I gave you my heart
But the very next day you gave it away
This year, to save me from tears
I'll give it to someone special
A face on a lover with a fire in his heart
A man under cover but you tore him apart
Maybe next year I'll give it to someone
I'll give it to someone special
היום הנו יום הזכרון ה32 להרצחה של הזאולוגית דיאן פוסי.דיאן פוסי הפכה לאחר רציחתה לא רק לסמל המאבק למען זכויותיהם של הגדולים שבין קופי האדם, אלא גם תזכורת כואבת לקשר ההדוק בין זכויות אדם לזכויות בעלי חיים אחרים. או במילותיה של פוסי: "אדם שצד בעלי חיים היום הוא האדם שיהרוג מחר בני אדם שיעמדו בדרכו".
וכך, 9 שנים לאחר הירצחה, פרוטאיס זיגיראנייראזו, אותו אדם שנתן את ההוראה לרצוח אותה מילא תפקיד בתכנון רצח העם שנערך ברואנדה ב-1994, שבמהלכו נרצחו 800 אלף בני טוטסי ובני הוטו.
ב-1967 הקימה פוסי ברואנדה תחנת מחקר, שהפכה במרוצת הזמן למרכז בינלאומי לחקר הגורילות. היא שהתה במקום זה עד יום מותה, מלבד מספר שנים שעשתה באוניברסיטת קיימברידג', שם קיבלה תואר דוקטור לזואולוגיה ב-1974. יום יום יצאה להרים לשבת עם הגורילות, ולמדה להכיר כל אחד מהפרטים בלהקה, את אישיותו ואת התנהגותו המיוחדת. היא גם פיתחה קשר אישי עם חלק מהגורילות, ובספרה "גורילות בערפל" תיארה אירועים שבהם הגורילות נגעו בה, ליטפו את שערה ולדבריה אף ניסו לנחם אותה כאשר היתה במצב רוח מדוכדך. פוסי תיארה את גורילת ההרים כחיה עדינה במיוחד, בעלת קשרי משפחה הדוקים וחמים.
במשך כל השנים הללו הלכה והחמירה בעיית ציידי הגורילות באזור. כדי לצוד גורים על מנת למוכרם לגני חיות במערב, הם נהגו להרוג את הגורילות הבוגרות, וגם כרתו את ראשיהן ואת כפות ידיהן ורגליהן, שפוחלצו ונמכרו כ"מזכרות". פוסי יצאה למלחמת חורמה נגד הציידים. תחילה עסקה בפירוק המלכודות שהללו הטמינו, ומאוחר יותר אף ייסדה מעין "משטרת ציידים" לתפיסתם. לאחר שמצאה את גופתו של אחד הזכרים החביבים עליה, החריפה את מלחמתה בציידים. היא דרשה מתלמידיה לקחת עמם רובים כששוטטו בהרים, וניצלה את האמונות התפלות הרווחות במקום בכך שהתחזתה למכשפה אכזרית והטילה קללות על הציידים. במערב נפוצו שמועות על כך שיצאה מדעתה.
ב-1980 חזרה פוסי לארה"ב וקיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת קורנל. ב-1983 פרסמה את ספרה "גורילות בערפל", וחזרה שוב לאפריקה.
ב-26 בדצמבר 1985 נמצאה גופתה של פוסי בבקתתה במרכז המחקר. פוסי נקברה ליד קבריהן של הגורילות שניצודו, ועל מצבתה נכתב: "איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה."
ספרה של פוסי היה לרב מכר במערב, וגם הסרט (1988) שהיה "שובר קופות" בכיכובה של סיגורני ויבר. בעקבות זאת החלה להתפתח תיירות של צפייה בגורילות ההרים – ובזכות זאת ניתנה להן סוף סוף הגנתה של ממשלת רואנדה. הקרן להגנת הגורילות שהקימה דיאן פוסי ב-1978 פועלת עד היום, ומטרתה לשמור על חיי הגורילות ועל אזורי מחייתן, וכן לממן מחקרים נוספים על אורח חייהן. בת 53 במותה.
לקראת חג המולד כדאי להיזכר בדמות החורף המפורסמת ביותר, סנטה קלאוס, ולנסות להתחקות אחר המקורות של מי שקרוי "הסבא מהצפון". סנטה הוא גלגול של הקדוש ניקולאס, הקדוש היחיד הנערץ על הזרמים המרכזיים בנצרות – הקתולים, האורתודוקסים ואף הפרוטסטנטים – למרות ביטול מוסד הקדושים של לותר. כמו כן, הוא הקדוש היחיד שנוכח בתרבות כיום, בעת המודרנית, גם בקרב אנשים שאינם נוצרים אדוקים. מהי הסיבה לפופולריות הרבה של סנטה קלאוס? כיצד ומדוע דמותו התגלגלה אל האיש השמנמן והעליז, נשוא על גבי מזחלת בעלת שמונה איילים, כפי שהוא מוצג כיום?
הקדוש ניקולאס נולד בתאריך לא ידוע בעיר פטרס, בפרובינקיית ליסיה שבאסיה הקטנה, ונפטר בשנת 343 לספירה בעיר מירה, גם היא בליסיה, בה כיהן כבישוף. בזמן כהונתו, הקדוש ממירה הרס את מקדש האלה ארטמיס, שהיה נחשב למקדש הכי יפה באזור ליקיה, והתקבע בזיכרון כממשיך כוחה של האלה ארטמיס. בחייו, ובעיקר לאחר מותו, התחילו האגדות מספרות על כוחותיו המיוחדים שנתרמו למען נשים, ילדים, יורדי ים ואסירים. הקדוש התפרסם במהירות ברחבי אסיה הקטנה ובעיקר בקונסטנטינופול, עיר הנמל המרכזית, ממנה יורדי הים דאגו לספר את סיפורי הניסים של הפטרון שלהם בשאר המזרח. במאה התשיעית שמו נכנס לספרות הקדושים, כנסיות נקראו על שמו וביוגרפיות חוברו עליו באזור שבו חי – מרחב תורכיה של היום. במאה העשירית, נישואי נסיכה ביזנטית לקיסר הגרמני הרחיבו את פולחן הקדוש ניקולאס לאימפריה הלטינית ולרוסיה. אך מדוע דווקא הוא יצר אהדה כה גדולה סביבו במהירות? מדוע אהדה זו המשיכה להתקיים עד לימינו? כדי לענות על שאלות אלו, נתחיל בסיפורים המפורסמים שסופרו בימי הביניים על הקדוש ניקולאס או הקדוש ניק.
המסורת הנוצרית מספרת על הילד שנעמד מיד לאחר טבילתו לנצרות כאות כבוד לשילוש הקדוש, ועל הנער שנמנע מפריצות והיה נוהג לבקר הרבה בכנסיות. ניקולאס הקטן התייתם מהוריו העשירים בגיל צעיר והחליט לתרום את כספו וכוחו עבור מי שצריך אותו. כאשר שמע על אב שהחליט להוציא את בנותיו לזנות כדי לשלם את הנדוניה שלהן, הוא זרק כסף מבעד החלון לתוך ביתם, ובכך הציל את הנערות מגורל אכזר. סיפור אחר מספר על מלחים שנקלעו לסערה וקראו לעזרתו של הקדוש ניק, שהציל אותם מטביעה. אותם מלחים הופיעו באגדות אחרות עם הקדוש ממירה, מה שגרם לו להתקבע כפטרון הבלעדי של יורדי הים. אגדה מפורסמת ביותר, שהופיעה בציורים רבים בימי הביניים, מספרת שהקדוש ניק הוציא מידו של מוציא להורג חרב שנועדה לערוף ראשים של חיילים רומאים חפים מפשע. הסיפור האחרון, שהופיע בציורים רבים בימי הביניים, מצייר את הקדוש ניק בגדול ואת המלחים בקטן, בהתאם לאיורי קדושים בימי הביניים. ישנה השערה שבגלל שהמלחים נראו קטנים כמו ילדים, ניקולאס הקדוש הפך בטעות לפטרון הילדים. כך או אחרת, אגדות אחרות מספרות על בעל פונדק שבזמן רעב לקח שלושה ילדים, רצח אותם, ביתר את גופותיהם לחתיכות ומכר אותם כבשר חזיר. כאשר הקדוש הגיע למקום, הפונדקאי התוודה על מעשיו והקדוש ניק חיבר את הילדים מחדש, חתיכה אחר חתיכה, והחזיר אותם לחיים – לכן, זכור הקדוש כפטרון הילדים.
אביעד קליינברג, חוקר ראשית הנצרות, טען כי הפופולריות של הקדוש ניקולאס טמונה בכך שבניגוד למרטירים ולקדושים האחרים שפעלו בתקופתו, הוא לא אופיין בהטפות מוסר או בתוכחות כלפי רשעים. הקדוש הוא בעל מידות טובות, שבמקום לכעוס על אב שרוצה להביא את בנותיו לזנות, הוא נותן לו כסף; שבמקום להרוג את ההורג, הוא לוקח את חרבו מידו. המידות הטובות הן שהפכו אותו לאהוד כל כך באופן אוניברסלי. יש להוסיף לשבחו את העובדה שיום הקדוש ניקולאס נקבע לשישי בדצמבר, תאריך שצמוד לחג המולד הקתולי והאורתודוקסי. מסורת נתינת המתנות זה לזה בחג המולד יוחדה לקדוש ניק, שהיה זכור בנדיבותו והפך לאלמנט מרכזי בחג, עד כדי כך שלותר לא רצה לוותר עליו בעת ביטול ימי הקדושים בזמן הרפורמציה. עד כאן הבנו מדוע דמותו של הקדוש ניקולאס היא פופולרית כל כך, אך הקדוש ניקולאס אינו דומה כלל לסנטה קלאוס המודרני. עיון באיורים של הקדוש מימי הביניים יראו תמונה של איש רציני עם זקן קצר שלעיתים מוקף הילה של טוהר סביבו. סנטה המודרני הוא זקן שמן, מגודל, שמח ותמים שנראה קצת שיכור, לבוש בגדי חורף אדומים-לבנים ורכוב ברוב עושר ופאר על מזחלת מעופפת בעלת שמונה איילים, ולעיתים אף מצויר עם מקטרת בפיו. אם כן, מי הוא סנטה? כיצד השתנה אל דמותו הנוכחית?
כדי להתייחס לסנטה קלאוס של המאה העשרים ואחת, אעמיק בהיסטוריה של סנטה באמריקה, שאם נרצה או לא נרצה היא הארץ ממנה שאובים רבים מהדימויים המוכרים לנו. סנטה קלאוס התפרסם בשם זה דרך המושבה ההולנדית ניו-אמסטרדם, הלא היא ניו יורק של היום. ההולנדים הביאו עמם את סינטרקלאאס, הגרסה ההולנדית לקדוש ניק, שהיה מגיע מספרד אל הולנד, רכוב על סוס מעופף בעל 4 רגליים יחד עם עוזרו פיט השחור. בשנת 1823, התפרסם בעיתון שיר אנונימי, שהפך למפורסם במהירות, ושמו "ביקור מהקדוש ניקולאס", שלימים יוחס לסופר הניו-יורקי קלמנט קלארק מור. בשיר זה, הקדוש הופיע כשדון עליז, רכוב על מזחלת עם שמונה איילים, שנכנס דרך הארובה כדי להכניס מתנות בגרבי הילדים שהיו תלויות על האח. לא ברור מה כתב המשורר מתוך דמיונו בלבד ומה הכניס מתוך מסורת שהייתה כבר מוכרת, אך ברור כי הדימוי המוכר התקבע באותם שנים. בשנות השישים של המאה התשע עשרה, תרם את חלקו לגלגול של סנטה תומאס נאסט, קריקטוריסט אמריקאי, שדרך ציוריו הפך את השדון לזקן שמן וגדול בבגדי פרווה אדומים-לבנים.
כדי לסיים את הגלגולים שעבר הקדוש האומלל, נרוץ קדימה אל שנות השלושים של המאה הקודמת, אז הבינה חברת קוקה-קולה שהמשקה שלה מקובע כמשקה קיץ, וכדי להפוך את הקולה לדו עונתית היא צריכה לגייס את סנטה למשימתה. כך, סנטה הפך את הקולה למשקה שנתי וקוקה-קולה הפכה את סנטה קלאוס לדמות כלל עולמית, אהובה כל כך על ילדים בכל העולם. בגדיו של סנטה היו אדומים-לבנים עוד לפני הפרסום של קוקה-קולה, אולי בגלל הבוהק של הצבעים אלו, ואולי – וזאת השערה בלבד – בשל הדמיון לצבעי הדגל האמריקאי וההולנדי. המעניין בסיפור של סנטה קלאוס הוא שמדובר בדמות המסמלת את מה שמעניין בחברה. בימי הביניים סיפור ניסי על קדוש טוב לב, שמוסר עצמו עבור החלשים, ריגש את ההמונים. אני אולי קצת אחמם את האווירה, אבל סנטה קלאוס של ימינו, שמככב בפרסומת לחברת ענק, מספר לי יותר על החברה בה אני חיה – חברה שבה התרבות היא הצריכה והצריכה היא התרבות.
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון ציר הזמן מאת: Nomi Bas
עבודה מהבית בתנאים גמישים, עבודה אינטנסיבית עם PHP ו-FW כגון Wordpress ו- Drupal. שילוב עבודת SEO. נכונות לעבודה מהבית עם הגעה מועטת מידי פעם למשרדי החברה בהרצליה לצורך חפיפה. תנאים מעולים למתאימים!
דרישות התפקיד:
- ניסיון בעבודת SEO- שנתיים לפחות
-ניסיון בהקמת PBN- חובה
-ניסיון בפיתוח PHP- חובה
אם מעניין אותך לשמוע יותר נשמח אם תיצור/י קשר במייל desertstormil@gmail.com בצירוף קורות חיים עדכניים שלך או של חברייך ובלבד שחברייך נתנו את הסכמתם להעברת קורות החיים אלינו ולפנייתנו אליהם בעניינם.
תחשבו שוב.
"שבועת הזרת" (או באנגלית pinky swear/promise) היא שילוב הזרתות של שני אנשים כדי לסמן כי הבטחה נעשתה.
מקורה של שבועת הזרת ביפן. ישנה אמונה שמקור ההבטחה אצל היפנים היה בכלל מנשים שבמהלך השנים 1600-1800 היו מעניקות לגברים שלהן את הזרתות שלהן כדי להראות על אהבתן ועד כמה הן מוכנות ללכת רחוק בשביל אהובן.
השבועה קיימת באמריקה מאז 1860 לפחות כאשר הביטוי הוזכר ב"מילון האמריקניזם" (מילון המילים והביטויים של איך החברה האמריקאית מדברת) מלווה את ההבטחה הבאה:
"זרת, זרת, פעמון. כל מי שיגיד שקר ישקע למקום רע ולא יקום שוב ".
זה נראה כמו עונש די קיצוני. למרבה הצער עבור כל אלה ששברו אי פעם שבועת זרת, זה נהיה יותר גרוע. ביפן, שבועת הזרת מכונה לעתים "יוביקירי (yubikiri)" או "ניתוק אצבע (finger cut-off)" והיא נפוצה בדרך כלל ב"יאקוזה" (ארגון פשע יפני), או במאפיה היפנית. שבועה זו העידה על כך שמי שהפר את שבועת הזרת או לא קיים את ההבטחה, מאבד את אצבעו. הצד שהופרה שבועתו/ הבטחתו (כלומר שקיים את השבועה), קטע את הזרת של מי שהפר את השבועה/ הבטחה.
סטודנטים דעו את זכויותכם:
השבוע ארגון 'אם תרצו' הקימו קו חם, שבו סטודנטים יוכלו להתלונן ברגע שמרצה מנצל לרעה את במת המרצה לשטיפת מוחות אוטואנטישמית ופוסט ציונית.
חשוב לומר: ביקורת זה מצוין. באמת. כולנו בעד. אבל כפיית דעות פוליטיות והשתקת סטודנטים ציונים זה מצב פסול. ואין לקבל אותו. יבכו כמה שיבכו המנותקים במגדל השן.
לא פלא שדווקא פרופ' יצחק נבו שהצהיר בעבר על שיתוף פעולה עם פעיל BDS, חתם על עצומות עידוד השתמטות מצה"ל ועידוד חרם, הוא זה שתוקף את היוזמה הברוכה. פרופסורים כאלה, כורתים במודע את הענף עליו הם יושבים. חבל שהדבר לא הוזכר בכתבה. חיזוק BDS כמוהו כחיזוק האנטישמיות, פשוט בהופעתה המחודשת.
המצב באקדמיה הישראלית בכי רע. בעולם מתוקן האוניברסיטה היא זו שהייתה צריכה לספק לסטודנטים מקום להתלונן, אולם במציאות כיום מוסדות האקדמיה ומובילי המוסדות הם אלה התומכים ומאפשרים למרצים לנהוג בבריונות כלפי סטודנטים. ובעולם מתוקן עוד יותר, לא היה בו צורך בכלל, מהסיבה שהיו מוקיעים את הפוליטיזציה, הפיכת השיעור האקדמי לבמה פוליטית קיצונית ואנטי-ישראלית, בשנייה שהיא הופיעה.
המל"ג קובע במפורש בסעיף ג' של החלטתו בדבר החופש האקדמי כי:
"במקרים שתוגשנה תלונות בנושאים אלה, על המוסדות לפעול לבדיקתן ולטיפול בהן לפי הנדרש, בדרכים המתאימות"
ובנוסף קובע כי יש
"למנוע מצב בו סטודנטים או מרצים יסבלו מדחייה, השתקה, הדרה או אפליה בשל עמדותיהם הפוליטיות"
לכן, אם אי פעם במהלך שיעור חשת כי השיעור הפך להיות פלטפורמה פוליטית חד-צדדית יותר מאשר שיעור אקדמי גרידא, פנה ל"אם תרצו": המספר לפניות לסטודנטים: 072-2506236
באוניברסיטת תל אביב עושים הגדרה מחדש למונח איסלאמופוביה. זוהי הכרזה שעיצבו המעצבים הגרפיים של אוניברסיטת תל אביב שמשווה בין ארופה של עכשיו לאירופה של אז: האם מדובר בזדון או רשלנות?
כרזה זו פורסמה בבניין גילמן שאוניברסיטת תל אביב לכנס של הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למשפטים - כרזה זו מצוידת בקריקטורה מקוממת של קרלוס לטוף, שהופיע במקום השלישי ברשימת מובילי הדיעה האנטישמים של מרכז שמעון ויזנטל לשנת 2012 וזכה במקום השני בתחרות קריקטורות השואה של היומון האיראני החשוב המשהרי. מר לטוף זכה גם במקום השני בתחרות קריקטורות השואה של העיתון האיראני החשוב همشهری. לטוף הוא אנטישמי ארסי וכל שימוש בו פסול. יש כאן כשל משמעותי.
זהו כנס על אנטישמיות, נראה לי הגיוני לשים בו קריקטורה אנטישמית. אם זה היה משהו קלאסי יותר כמו יהודי מחבק את הגלובוס עם מבט מרושע, אף אחד לא היה אומר כלום. אני די בטוחה שגם שירת ההימנון הפלסטיני תוך כדי הנפת דגלים שהתרחשה לפני שבוע באוניברסיטת תל אביב בכנס עבור הסטודנטים שלה לא התרחשה בגלל רשלנות.
לא סתם לטוף זכה בכל הכבוד והיקר הזה. המסר הזה - הוא בדיוק האנטישמיות החדשה ישנה, שמופצת על ידי אנטישמים ותיקים וחדשים, מוסלמים ופרוגרסיביים מערבים. וכמובן כולל יהודים שונאי תרבותם. זה אותו דרעק. טוף הוא לא הבעיה פה... הוא האויב והוא עושה את עבודתו נאמנה, מי שבעייתי כאן זה האקדמיה הישראלית שמוצפת באידיוטים שימושיים. למעשה, פוביה מוגדרת כפחד לא רציונלי. פחד מאיסלאם זה לא פוביה. היו פיגועי טרור בכל אירופה ובבריטניה ותאי טרור של דאעש מקננים להם ופורחים במסגדים וברחובות. מימון מגיע מקטאר ומסעודיה.
בניגוד לכך, יהודים מעולם לא היוו סכנה לאף עם, לאום או מדינה. מעולם יהודים לא העזו לבוא בדרישות שהארצות יתאימו עצמן אליהם ולמנהגיהם. אי אפשר להשוות שואה שבה נטבחו עשרות מליוני אנשים תמימים לפחד הגיוני ומקובל מדת רצחנית שג'יהאד אחד מרכיביה העיקריים. פוביה היא פחד לא רציונלי ממשהו שלא אמור לעורר פחד כלל ולכן איסלמופוביה היא אוקסימורון ,האסלם נותן את כל הסיבות הרציונליות לפחד ממנו ולכן לא יכולה להיות איסלמופוביה, נכון שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים אבל כל הטרוריסטים הם מוסלמים. אין איסלמופוביה בעולם המערבי, הלכה למעשה, מאחר ופוביה הנה פחד לא מבוסס. הפחד המופנה כלפי מוסלמים הנו מבוסס היטב.
לפיכך, לאור המדניות הציבורית אותה מיישמים באוניברסיטה, אפשר בשקט להכניס גם את אוניברסיטת תל אביב לרשימת מובילי הדעה האנטישמיים, ובמקום מכובד ברשימה. לא מדובר כאן בפעילות של מרצים בודדים, בחריגה. אמנם לא מדובר בכלל עובדי האוניברסיטה, אבל הפעילות השמאלנית ההזויה באוניברסיטת תל-אביב אינה פעילות שולית או זניחה. לפני שרצים לחוקק חוקים כנגד תומכי ופעילי BDS הגיע הזמן שהממשלה וגורמי האכיפה בארץ יתחילו לפעול כנגד פעילי מסע התעמולה האנטישמי והפרו פלשיתיני גי'הדיסטי המנוהל באין מפריע באקדמיה בישראל.
לוגו ישן של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
עובדת טריוויה בנוגע למקור המימון של אוניברסיטת תל אביב - בשנת 1936, שנתיים לפני קבלת המדליה מהיטלר, ייסד הנרי פורד את הקרן הנקראת על שמו. קרן זו תומכת במפעלים חברתיים, אמנותיים ופוליטיים מובהקים ומכחישה כל נטיה אנטישמית המיוחסת לה. פורד, אשר האנטישמיות שלו היתה לעיקר השקפתו, הוריש את כל הונו לקרן, ואף ציפה שהיא תפעל בהתאם למניפסט הערכי האנטישמי שהוא הותיר כצוואה רוחנית ליורשיו, זאת תוך שהוא מכחיש את היותו אנטישמי. כמה מבני משפחתו, ובעיקר בנו, מילאו לאורך השנים תפקיד מרכזי בקרן. קרן פורד הקימה זרוע האמונה לטפל בענייני ישראל והיהדות בשנת 1979. הזרוע נקראת: "קרן פורד ישראל" וגם "הקרן לישראל חדשה". קרן זו מעבירה מימון גם לאוניברסיטת תל אביב וידוע לכל, כי בעל המאה הנו בעל הדעה.
ממליץ לכולכם לצפות בראיון של "הפוליגרף האנושי" גיא פלג עם שירה רבן.
שימו לב למניפולציות שעורכים עליכם, הצופים - למוזיקת האימה, למיסתורין סביב השאלה המרחפת "מה באמת מתרחש שם, בקומה השניה", משל מתגורר שם אדון האופל הלורד וולדמורט שאת שמו אין להגות. שימו לב לשאלה שלא נשאלה: איך יכול להיות שכבר בערבו של היום *הראשון* בו התייצבת לעבודה במעון ראש הממשלה, יום בו עבדת 5 שעות ושש דקות על פי תדפיס הנוכחות (מ-10:35 ועד 15:41), לא יום ארוך במיוחד, את כבר שולחת מסרון לחברה בזו הלשון: "אני גמורה העבודה שם מוחקת את הגוף והבריאות אני ממש מקווה שהשם ייתן לי כוחות"?
הייתכן שהכל מתוכנן מראש?
ואיך, על 22 ימי עבודה (יפה שחזרת שוב ושוב לזירת הפשע, לא מעלה תהיות כלל) את תובעת רבע מליון ש"ח, מריח קצת כמו תאוות בצע, לא?
ומה שמבחינתי הוא האקדח המעשן, תשובתה לשאלה "איך מישהי כמוך מגיעה לעורכי הדין הבכירים מהשורה הראשונה שמייצגים את מני נפתלי?". והתשובה: זו שהכניסה אותי לעבודה הפנתה אותי אליהם.
סליחה?? זו שהכניסה אותך לעבודה במעון ראש הממשלה אצל משפחת נתניהו היא זו שהפנתה אותך לעורכי הדין שעשו קריירה מלתבוע ולהכפיש את משפחת נתניהו?!
מי היא?
וזה לא נראה תפור ומבושל?!
אינני יודעת מי שתל את השחקנית הזאת במעון ראש הממשלה. באמת, אין לי יומרה כזאת. אבל יום אחד, לא מאוד רחוק מהיום, כשהפיברוק הזה ייחשף והמסיכה תוסר מעליה, יהיה ברור לכם שהסיבה האחת והיחידה שהפייק-סיפור שלה קיבל את הבמות הכי מרכזיות בתקשורת הישראלית, הבמות הכי נחשקות ועתירות הרייטינג,
היא לא כי היא סיפרה אמת, אלא כי היא טינפה על נתניהו (לא חשוב איזה נתניהו העיקר שיהיה נתניהו).
ה"אמת"?
לא מעניינת, לא מביאה רייטינג ולא מקדמת אל היעד.
ככה נראית (רוב) התקשורת הישראלית, מזוייפת, מושתלת ושקרית.
ג׳יפסי רוז בלנשרד נערה בת 19, שבשל פיגור בהתפתחות גילה המנטלי היה 7, סבלה משורה של מחלות: ניוון שרירים, לוקמיה, אסטמה ומחלת ריאות. היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים מאז הייתה ילדה, הסתייעה במכשיר חמצן, ניזונה מצינור הזנה ונטלה עשרות כדורים מדי יום.
ב-14 ביוני 2015 עלה בחשבון הפייסבוק שלה סטטוס: ״הכלבה מתה״ ולאחריו: ״שחטתי את החזירה השמנה ואנסתי את בתה התמימה. הצעקות שלה היו חזקות כל כך״.
שוטרי העיירה ספרינגפילד שבמיזורי פרצו לביתה ומצאו את אימה, דידי בלנשרד, מתה במיטתה שבגופה עשרות דקירות סכין. ג׳יפסי רוז נעדרה ולבסוף נמצאה בוויסקונסין עם ניקולס גודיג׳ון, בחור הלוקה בהפרעה נפשית ואוטיזם, אותו הכירה באתר הכרויות לנוצרים.
הסיפור רק החל להסתבך כאשר התגלה שג׳יפסי רוז היא בעצם אישה בת 26, עם מנת משכל תקינה, בריאה והולכת על רגליה. התברר כי במשך 26 השנים אימה, דידי, דרשה ממנה להעמיד פני נכה, לקחה אותה מאות פעמים לבתי חולים, בוצעו בה שורות של ניתוחים לשווא וכן היא נטלה כדורים שלא לצורך מה שגרם לה להתקפים פסיכוטיים, היא מעולם לא הזדקקה לצינור ההזנה או החמצן. בנוסף האם גילחה את שיערה של ג׳יפסי רוז בטענה שבמילא ינשור מהטיפולים במחלת הסרטן (שכן, כמובן לא היו לה..). אף אחד מבני המשפחה/חברים ידע את האמת. אפילו לא אביה של ג׳יפסי רוז!
כך, רק לאחר הרצח התגלה כי האם סבלה מ״תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח״ (Munchauzen by proxy). הפרעה פסיכיאטרית בה אדם, שהינו ברוב המכריע של המקרים הורה לילד, מגזים בתיאור מצבו הרפואי, או יוצר סימפטומים מלאכותיים של מצב רפואי קשה – כך שהילד "זוכה" לטיפול רפואי שאינו הולם את מצבו האמיתי, ומתאשפז פעם אחר פעם ללא סיבה ממשית ולעיתים אף נאלץ לעבור פרוצדורות רפואיות מסוכנות וחודרניות כגון ניתוחים העלולות לחשוף את הילד לנזק חמור. למעשה, ביטוי זה של התסמונת הוא דרך יוצאת דופן ונדירה של התעללות בילדים (child abuse).
ג׳יפסי רוז וניקולס הועמדו למשפט רצח.
מקור: התמכרות קשה לסרטים דוקומנטריים
הסרט ״אמא נרצחה לי״, פסטיבל דוקאביב (ועכשיו בvod-הוט ויס)
Documentary - Mommy Dead and Dearest. A true mystery of a mother and daughter - Dee Dee a Hh Media
הר האוורסט הנו ההר הצעיר בעולם והגבוה בעולם. לכן, רבים מאוהבי האקסטרים מהעולם המערבי מנסים לטפס לפסגת האוורסט. יחד עם זאת, לאור תנאי השטח הקשים - האוויר הדליל, הגובה הרב והטמפרטורה הנמוכה, הר האוורסט משמש גם כאתר לקברים פתוחים הגדול בעולם. על הר האוורסט יש כרגע כ 200 גופות נטושות של מטפסים ומטפסות שניספו בנסיון להגיע לפסגת ההר או בירידה ממנו, רובן משמשות היום כאבני דרך וסימני מקום עבור מטפסים אחרים.
מגפיים ירוקים
המטפסים המנוסים מזהים את הגופות בשמם המלא, כולל הסיפור שמאחורי הטרגדיה ומשמשים תזכורת כואבת לעוצמתו הבלתי מתפשרת של הטבע ולעומתו - קטנותו של האדם. באחד מני רבים - מסופר סיפורו של המטפס המכונה "מגפיים ירוקים" (בתמונה למטה - שוכב מתחת לסלע). "מגפיים ירוקים" הוא מטפס הודי בשם טסוואנג פאלג'ור שנספה ב 1996, הוא שוכב לצד מערה דרכה כל המטפסים המעוניינים להגיע לפסגת האוורסט עוברים בה, "מגפיים ירוקים" משמש היום כסימן דרך עבור אותם מטפסים בדרכם לפיסגה ובכך הם מחשבים מה המרחק שלהם ממנה.
"מגפיים ירוקים" מצא את מותו כאשר בסופת שלגים הוא נפרד מהקבוצה שלו, הוא הצליח למצוא מחסה תחת המערה אך ללא הועיל, הוא נלחם במשך שעות להישאר בהכרה עד שלבסוף נכנע לקור הקיצוני ומצא את מקום מנוחתו הנצחי.
מדוע לא מפנים משם את הגופות ?
התשובה נעוצה בכך שחילוץ הגופות הוא כמעט בלתי אפשרי, הגופות נמצאות בגובה השיוט של מטוס נוסעים, האוויר כל כך דליל שמסוק חילוץ אינו יכול לרחף בו ואחוזי החמצן באוויר כל כך נמוכים שבני אדם שלא עברו הליכי הסתגלות של חודשים לא יוכלו לשרוד בו, וכמובן - הטמפרטורות. לתמונות נוספות מאתר הקבורה הגדול בעולם.
בתור דובר צרפתית, אני יכול להעיד שהשפה (גם סלנג וגם לא) עשירה ביטויים משעשעים במיוחד. החלטתי לשתף בכמה בולטים
* איך נקרא עטלף צרפתי? עכבר קירח! (Chauve-souris) - (בטמן זה בעצם איש העכבר הקירח?)
* אז איך צרפתי אומר שיש עליו 97 שקלים? יש לי 4 כפול עשרים ועוד 10 ועוד 7! (quatre vingt dix sept)
* כשלצרפתי אין מצב רוח, אומרים עליו שהוא מפליץ הצידה! (un pet de travers)
* כשרוצים לתאר משהו מאוד קשה לביצוע, אומרים: לפדל בקוסקוס! (Pédaler dans la semoule)
* צרפתי לא פחדן, הוא תרנגולת רטובה! (une poule mouillée)
* איך נוחרים בצרפתית? מרנרנים! (Ronroner)
* כשרוצים להגיד שמישהו בר מזל, אפשר להגיד - התחת שלו מלא באטריות! (Avoir le cul bordé de nouille)
* כשרוצים להגיד למישהו שהוא חמוד, אפשר להגיד לו - "אתה כרוב קטן"! (T'es un p'tit chou)
* צרפתי לא מתגנדר, הוא שם את עצמו על ה-31! (Se mettre sur son 31)
* צרפתי לא מתעלף, הוא נופל לתפוחים! (Tomber dans les pommes)
* צרפתי לא יגיד לך "שחרר ממני", הוא יגיד לך- לך תבשל ביצה! (va te faire cuire un œuf)
* כשצרפתי רוצה להגיד שמשהו מוזר, הוא יגיד שמשהו פעמון! (Il y'a quelque chose qui cloche)
* בצרפת אין קור כלבים, יש קור ברווזים! (Un froid de canards)
* כשצרפתי רוצה לתאר משימה קשה ללא צורך הוא אומר - לחתוך שיערה לארבע! (couper les cheveux en quatre)
* כשצרפתי רוצה להגיד שאתה סתם עושה עניין גדול משום דבר, הוא אומר שאתה מכין מזה גבינה! (En faire tout un fromage)
* כשצרפתי רוצה להגיד לך שאה עושה משהו מיותר, הוא יגיד - אתה משתין לתוך כינור! (Pisser dans un violon)
* צרפתים לא מעצבנים, הם גורמים לך לחרבן! (Faire chier)
* לצרפתי אין רעיון לא בשל, יש לו גבינה לבנה בראש! (Avoir du fromage blanc dans la tête)
* לצרפתי אין רוח שטות, יש לו עצירות במוח! (La constipation des neurones)
* כשצרפתי חייב לחרבן, יש לו קיש על שפת התנור! (Avoir la quiche au bord du four)
בונוס:
בתור בלגי, אני מושא ללעג בפי צרפתים, אז קחו בדיחה על בלגים:
* למה בלגי מכניס את הראש קבוע למקרר?
- כדי לרענן את הזיכרון!
ואכן בלגים הם כל כך טיפשים ביחס לצרפתים, שהם פשוט אומרים 97.
מדען המוח ג'יימס פאלון הוכיח שרוצחים רבים אינם אחראים על מעשיהם והיה עד מבוקש במערכת המשפט האמריקאית -- עד אשר בדק בפיזור דעת את המוח שלו עצמו.
ג'יימס פאלון , פרופסור לפסיכיאטריה ומומחה לנוירולוגיה ואנטומיה, חוקר את מוחותיהם של פסיכופתים במשך עשרות שנים. יום אחד קיבל לידיו סריקות מוח לבדיקה (מסוג PET), מבלי שנאמר לו דבר על האנשים שאת מוחותיהם בדק. אחרי בחינה מדוקדקת גילה פאלון שחלק מהסריקות מכיל מאפיינים אבנורמליים – חוסר פעילות באזורים מסוימים במוח, שמהווים צמתים קריטיים בהתנהגותו של אדם. את התצלומים החריגים הוא אסף בנפרד, רק כדי לגלות לאחר מכן שהיו אלו מוחותיהם של רוצחים.
פאלון היה המום, אבל הרחיב את טווח בדיקתו גם לבני משפחתו הקרובים – הוא סרק את מוחותיהם של כולם, כולל שלו עצמו. לכולם הייתה פעילות מוחית תקינה, למעט אחד מבני המשפחה: פעילותו המוחית הייתה זהה בדיוק למוחות הרוצחים שבדק פאלון לפני כן. כשניגש לבדוק מיהו אותו סורר במשפחתו, פאלון גילה לתדהמתו שמדובר בו. מוחו הדגים בדיוק את התצורה הפסיכופתית שהוא עצמו גילה.
בעקבות התגלית המדהימה הזו, פאלון עצמו גילה במקרה שיש לו קרובי משפחה שביצעו רציחות לאורך תקופת זמן ארוכה, מ-1667 ואילך.
אבל בזאת לא הסתיימה החגיגה. בבדיקה גנטית של כל בני המשפחה, גילה פאלון שכולם נושאים גרסה מוחלשת של "הגן הלוחם" (Warrior Gene / MAO-A Gene), האחראי להתנהגות אלימה. אבל הסתבר שזה חל על כולם מלבדו – הוא היחיד שנושא את הגרסה המלאה של הגן האלים. ביחד עם תוצאות סריקת המוח, ג'יימס פאלון היה אמור להיות רוצח קר ואדיש, ולא פרופסור לפסיכיאטריה במוסד אוניברסיטאי.
מתוך הספר The Psychopath Inside: A Neuroscientist's Personal Journey;
סיפורו של אלבום:
אי שם בנובמבר 73, בשלהי ימיה של המלחמה ששנתה את הכל, יצא לאור "סיפורי פוגי"- אלבום הבכורה של אחת הלהקות שהשפיעה יותר על עיצוב הפסקול הישראלי לדורות- להקת "כוורת"!
מרבית מחומרי האלבום נכתבו עוד בימים בהם חברי הלהקה היו חיילים צעירים בלהקת הנח"ל.
גלגולה הראשון של הלהקה, מקורו בהרכב שקורץ מכוכבי להקת הנח"ל הזוהרת של שנות ה 70 המוקדמות- דני סנדרסון, אפרים שמיר, מאיר פניגשטיין, גידי גוב, אלון אולארצ'יק, מירי אלוני, דיויד שאנן ותמי עזריה, שביחד יצרו אופרת רוק, שקיבלה משכן של קבע בגל"צ, בפינת "סיפורי פוגי" בתכניתו של דורי בן זאב. מכאן למעשה נולד שמה של האופרה-"אופרת פוגי".
האופרה שנצבעה בצלילים קצביים, משחקי מילים הומוריסטיים וסיפורים לא מציאותיים (מצלצל מוכר?), הוקלטה ברובה בביתו של סנדרסון, ולא הצליחה לגעת בקהל המאזינים בארץ, היות ועולמם המוזיקלי של חברי הלהקה שהיו ברובם עולים חדשים, היה מושפע בעיקר מלהקות הרוק של שנות ה-60 בחו"ל- מוזיקה שרק התחילה לחלחל בתודעה הישראלית של אותם הימים - ימי הזוהר של הלהקות הצבאיות ומלך הכלים כולם- האקורדיון.
בהמשך שינה ההרכב גלגוליו השונים עד שהפך להרכב של להקת "כוורת" כמו שאנחנו מכירים אותו.
חברי הלהקה לא התייאשו מהקהל הישראלי שלא קיבל באהבה את שני הסינגלים הראשונים שהוציאו (מרץ 73) - "שירות עצמי", ו- "לא ידענו מה לעשות", והמשיכו לעבוד במרץ על אלבומם הראשון.
אבל אז, כמו בכל סיפור סינדרלה, התעופפו צליליהם לאוזניו של המפיק והאמרגן אברהם "דשא" פשנל שהתאהב ברוח החדשה שהביאו איתם חברי הלהקה, והחליט להפיק את אלבומם הראשון.
ביוני 73 עלתה הלקה עם תכניתה הראשונה שכללה שירים ומערכונים, במקביל לעבודתה על אלבום הבכורה שלה. הלהקה חרשה את הארץ בהופעות ומצאה קושי רב ביצירת קהל מעריצים אמיתי ונאמן, עד ש...
אוקטובר 73, פרוץ מלחמת יום הכיפורים. החליטה הלהקה להופיע במוצבים השונים ברחבי הארץ- החלטה ששינתה את הכל. הלהקה התקבלה באהבה רבה בקרב החיילים שהיו כבולים בין שברי הזכוכית של המלחמה הנוראית. דמיינו לעצמכם- שדה קרב, אווירה קשה של שכול וכאב, ומשום מקום, מגיעה פתאום להקה קצת אחרת, חבורת מקורזלים עם גיטרות שנונות ומערכונים קולחים, ומצליחה לחמם את הלבבות החרוכים- משהו טוב קרה שם.
בתום המלחמה יצא אלבום הבכורה של הלהקה- "סיפורי פוגי" שכלל רובו ככולו קלאסיקות נצחיות של רוק ישראלי, עם גלגולים שונים של להיטים שעיצבו את הפסקול הישראלי, עוד מימיה של – "אופרת פוגי".
באותה השנה "המגפיים של ברוך" זכה בתואר שיר השנה, ו"כוורת"- שחצי שנה קודם לכן הייתה העוף המוזר עם השירים הגלותיים, זכתה בתואר- "להקת השנה".
והשאר, היסטוריה..
חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יצאה גולדה מאיר בחשאי לירדן, מחופשת לערביה, כדי לפגוש את המלך עבדאללה. בפגישה רמז עבדאללה כי לא יפעל נגד כינון מדינה יהודית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם אם הצד היהודי לא יפריע לו להשתלט על החלק הערבי של א"י (יהודה, שומרון ומזרח ירושלים). עבדאללה לא העז אמנם לפרוש מהמחנה הכל-ערבי במלחמתו בישראל במלחמת העצמאות, אך למעשה, אף על פי שמינוהו מפקד עליון של כל הכוחות הפולשים, נמנע מלהשתתף בהתקפה על השטח שהוקצה למדינת ישראל.
במאי 1948, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות נפגשו גולדה מאיר ועבדאללה בשנית, וכך כתבה גולדה מאיר בספרה "מאיר גולדה, חיי":
אני (גולדה) פתחתי בשיחה וניגשתי ישר לענין: "האם אחרי הכל הפרת את ההבטחה שנתת לנו?" שאלתי אותו. הוא לא ענה על שאלתי במישרים. במקום זה אמר כך: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני. אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף ואמר שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" – ונמצאנו למדים ששאר הארבעה הם מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה. "מדוע אתם כל כך ממהרים להכריז על המדינה שלכם?" שאל אותי. "מה הבהלה? אתם קצרי רוח כל כך!" אמרתי לו כי, לדעתי, עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא "ממהר", ונדמה היה שהוא מקבל זאת. "האם אינך מבין", אמרתי, "שאנחנו בעלי בריתך היחידים באיזור הזה? כל האחרים אויביך". "כן", אמר, "אני יודע זאת. אבל מה אני יכול לעשות? אין זה תלוי בי". ואז אמרתי לו: "עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה אנו נילחם ואנו ננצח". הוא נאנח ושוב אמר, "כן, זאת אני יודע. חובתכם היא להילחם. את עבדאללה לא ראיתי שוב מעולם.
ב-1948, עם כיבוש חלקה הערבי של א"י, שינתה עבר הירדן את שמה ל"הממלכה הירדנית ההאשימית", ובקיצור "ירדן", ומה שהיה עד אז עבר הירדן כונה "הגדה המזרחית". שטחי הגדה המערבית סופחו לירדן ב-1950 אולם בריטניה ופקיסטן היו המדינות היחידות שהכירו רשמית בסיפוח.
עבדאללה היה יריב למחנה הלאומני בקרב ערביי א"י, בהנהגת המופתי ומשפחת חוסייני, וקיים מגעים קרובים עם ראשי האופוזיציה, ובהם נשאשיבי וטוקאן. כן טיפח יחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובראשית שנות ה-30 אף הזמינהּ לרכוש קרקעות ולהקים התיישבות יהודית גם בעבר הירדן - תוכניות שהממשל הבריטי מנע את ביצוען.
עבדאללה נרצח ביולי 1951 בידי ערבים מאנשי החוסיינים, בכניסה למסגד אל-אקצא בירושלים.
ג'ו ארידי היה בחור בן 23 עם פיגור שכלי שנולד בקולורדו להורים שהיגרו מסוריה. בילדותו הוא סבל מבריונות, ואת רוב שנותיו העביר במוסד לילדים עם מוגבלויות מנטליות.
ב־26 באוגוסט 1936 הוא נעצר בגין שוטטות בעיר שאיין, מדינת וויומינג. ארידי רצה לבקר את המשפחה שלו בקולורדו, אבל הוא לא מצא אותם שם מפני שעברו לבית אחר באזור, אז הוא החליט לעלות על הרכבת לוויומינג.
השריף של המחוז החל לתחקר אותו, וארידי סיפר שהוא הגיע ברכבת ממחוז פואבלו במדינת קולורדו. אותו מחוז היה אז בכותרות בעקבות מקרה אונס ורצח מזעזע של נערה בת 15. כלי הרצח, גרזן, כבר נמצא בביתו של אדם שעבד עם אביה של הנערה והיה החשוד המידי ברצח, אבל השריף רצה להאמין שהוא יהיה זה שיתפוס את הרוצח. השריף התעקש שארידי היה שותף ברצח שסייע לפרנק אגילאר, הרוצח האמיתי, ולקח אותו למעצר.
החוקרים הצליחו לחלץ מארידי הודאה באשמה, למרות שככל הנראה הוא בכלל לא הבין במה מדובר, משום שיכולותיו השכליות היו כמו אלו של ילד בן חמש, עם ציון IQ של 46. הוא סיפר להם שהוא ביצע את הרצח באמצעות אלה. זה לא הסתדר עם הממצאים שהראו שהרצח התבצע עם גרזן, אז גרמו לו לשנות את ההודאה לרצח באמצעות גרזן.
פסיכיאטרים שבדקו אותו לפני המשפט אמרו בוודאות שהוא אינו מסוגל מבחינה קוגניטיבית לפתח בכלל כוונות פליליות, ושהוא אינו יודע להבדיל בין טוב ורע, אבל מאחר שעדיין נחשב שפוי (כי הבעיה שלו הייתה שכלית ולא נפשית), הוא נמצא כשיר לעמוד לדין והורשע ברצח.
הסוהר באגף הנידונים למוות תיאר אותו כנידון למוות המאושר ביותר אי פעם. במשך שהותו בתא הכלא, הוא נהג לשחק ברכבת צעצוע שנתן לו הסוהר. הוא לא עשה שום דבר רע לאף אחד, והיה חביב על הסוהרים ועל האסירים כאחד. בראיון לעיתונות, אותו סוהר סיפר שהוא כנראה אפילו לא הבין שהוא הולך למות. כששאלו אותו אם הוא מתגעגע הביתה, הוא ענה שהוא מעדיף לקבל מאסר עולם ולהישאר בכלא עם הסוהר, שהיה מבחינתו החבר הכי טוב שלו, כי באזור בו גר בילדותו ילדים נהגו להרביץ לו.
הבקשה האחרונה שלו לפני מותו הייתה לאכול גלידה, והוא היה שקט ורגוע כשהובל אל תא הגז ששימש להוצאה להורג, בלי לדעת שהוא צועד אל הקץ.
בשנת 2011, באיחור של 72 שנים, מושל קולורדו העניק לו חנינה וטיהר את שמו לאחר מאבק ציבורי.
השנה: 1964.
המיקום: חולון.
המוצר: במבה!
המילה ''במבה'' מורכבת מההברות הבסיסיות שתינוקות ממלמלים, ומופיעה בפיהם קצת אחרי ''אבא'' ו''אמא'', ולפעמים, לא נעים, גם לפניהן. סיבה אחרת היא כמובן מכונת השיווק המוצלחת שהצמידה לבמבה דמות תינוק ("נולד" ב-1993) שהפכה לסלב בפני עצמה.
53 שנה אחרי, במבה נחשבת לחטיף הנמכר ביותר בישראל. נראה כי אין ילד בישראל שלא גדל על חטיף הבוטנים האהוב, אך ההתחלה שלו היתה כישלון כמעט טוטאלי.
החטיף הראשון יוצר כאמור לראשונה ב־1964, והוא היה בטעם גבינת צ'דר. בחירת הטעם הייתה טעות גדולה, הקהל הגיב ברגליים והחטיף נכשל מסחרית. ב-1966 החליטו בהנהלת אסם לסגור את המפעל בחולון ולחסל את המותג. בצעד של ייאוש מחליטים לעשות ניסיון פרוע, לצפות את הבמבה בחמאת בוטנים, שינוי שהתברר כמוצלח, והשאר היסטוריה
ואיך אפשר לשכוח את הצעתו של נחמן שי, שהיה דובר צה"ל במלחמת המפרץ (1991) להורים המודאגים להרגיע את העוללים עם קצת במבה. אלפי הורים הסתערו על המדפים.
כדאי לציין שבישראל יש אחוזים נמוכים של אלרגיה לבוטנים אצל ילדים ביחס לעולם, נהוג לייחס את זה לכך שתינוקות נחשפים מגיל צעיר לבמבה. עכשיו יש מחקרים בארה"ב על חשיפה מוקדמת של תינוקות לחטיפי בוטנים בדיוק בגלל הסיבה הזאת
אז איזה טעם במבה אתם אוהבים: קלאסית? עם נוגט? בטעם תות (במבה אדומה)? עם חלבה? ואולי שכחנו טעם?
שבת שלום.
נדיה קומנץ' היא אלופה אולימפית שזכתה ב-9 מדליות, מהן 5 מדליות זהב והראשונה שזכתה באולימפיאדה בציון מושלם של 10 בהתעמלות. אלופת עולם בעלת 4 מדליות, מהן 2 זהב, 3 פעמים ברציפות אלופת אירופה בתחרות הקרב רב אישי, בעלת 12 מדליות מאליפות אירופה מהן 9 זהב.
קומנץ' נחשבת על ידי רבים כאחת הספורטאיות הגדולות של המאה ה-20 ואחת המתעמלות הגדולות בכל הזמנים.
בהיותה בת 14 שנים ו-8 חודשים, הייתה קומנץ' לכוכבת אולימפיאדת מונטריאול. לא רק שהייתה המתעמלת הראשונה בתולדות האולימפיאדה שקיבלה את הציון המושלם 10 (שאותו קיבלה שש פעמים נוספות), היא אף זכתה בשלוש מדליות זהב: בתחרות קרב-רב אישי, במקבילים מדורגים ובקורה, במדליית כסף קבוצתית ובמדליית ארד על תרגילי הקרקע. כשחזרה לרומניה לאחר האולימפיאדה הוענק לה התואר "גיבורת מעמד העובדים הסוציאליסטים" כהכרת תודה על הצלחתה - הרומנייה הצעירה ביותר שזכתה בתואר זה.
כשזכתה קומנץ' בציון 10 הייתה הנבחרת הרומנית בהלם לכמה שניות, שכן הציון שהופיע בלוח התוצאות היה 1.00. הלוח הכיל אז שלוש ספרות בלבד, כיוון שלא ציפו שמשתתפים יצליחו להגיע לציון המושלם. אי-ההבנה נפתר לאחר כמה שניות ומאז נבנים לוחות התוצאות להצגת ציון בן 4 ספרות, כך שיגיעו גם ל-10.00.
בנובמבר 1989 ערקה קומנץ' לארצות הברית. היא חצתה בלילה את גבול הונגריה, ולאחר שש שעות הליכה הגיעה אל הכפר צגט שבדרום הונגריה. משם המשיכה באותו לילה לווינה, ובעזרת השגרירות האמריקאית קיבלה ויזה לארצות הברית.
בשנת 1999 הייתה קומנץ' הספורטאי הראשון שהוזמן לנאום באו"ם באירוע שפתח את שנת המתנדב הבינלאומי. נכון ל-2014 היא מתגוררת באוקלהומה ועוסקת בהתעמלות ובמפעלי צדקה בכל העולם. היא ובעלה הם הבעלים של "האקדמיה להתעמלות של בארט קונור", של חברת הפקה של אירועי ספורט "10 מושלם", ושל כמה חנויות לציוד ספורט, והם עורכי המגזין "המתעמל הבינלאומי".
קומנץ' היא סגן יו"ר של חבר המנהלים של הספיישל אולימפיקס הבינלאומי (אולימפיאדה לבעלי פיגור שכלי), נשיאת הכבוד של התאחדות ההתעמלות הרומנית, נשיאת הכבוד של הוועד האולימפי הרומני, שגרירת הספורט של רומניה, סגן הנשיא של חבר המנהלים של האגודה למלחמה בניוון שרירים, וחברה בקרן הפדרציה הבינלאומית של המתעמלים. היא קיבלה שני פרסי "המסדר האולימפי" מהוועד האולימפי הבינלאומי.
היום הנו יום הולדתה ה-150 של מארי קרי.
מארי נולדה בפולין בשם מריה סקלודובסקה, שינתה בפאריס את שמה למארי וזכתה בכינוי המרוחק "מאדאם קירי". היא גידלה כמעט לבדה את שתי בנותיה, ואף הסעירה את צרפת ואירופה כשניהלה רומן עם גבר נשוי לאחר מות בעלה. "אדם אינו צריך לפחד משום דבר", אמרה, "הוא צריך רק להבין".
הישגיה של מארי קירי בולטים במיוחד על רקע רוח התקופה שבה חיה. נשים בשלהי המאה ה-19 באירופה היו משוללות זכויות כמעט לחלוטין ודעתן לא נחשבה כלל בנושאים פוליטיים או אקדמיים; נשים גרושות נאלצו לוותר על כל זכויותיהן ברכוש, בהכנסה ובקשר עם הילדים, ועל פי חוק, אשה שברחה מביתה הוחזרה בכפייה לידי בעלה כאילו היתה רכוש גנוב. לא היה שום חוק שאסר על התעללות בילדים ובנשים; לנשים לא הותר לצאת מביתן ללא בת-לוויה או בן-משפחה קרוב, או לארח גברים בלא נוכחות אדם שלישי. ספר פופולרי במיוחד בצרפת באותה תקופה נשא את הכותרת "רפיון השכל הפיזיולוגי של האשה", וכליאתן של נשים עצמאיות מדי במוסדות לחולי-נפש היתה שיטה רווחת.
אפילו לאחר זכייתה בפרס נובל לפיזיקה. "במדע אין כל תועלת לנשים", כתבה אז הסופרת המפורסמת ז'וליה דודה, ואילו השחקנית הידועה מרתה רנייה כתבה בעיתון "לה פיגארו": "מוטב לה לאשה שלא תהיה שווה לגבר".
לאחר ששמעה על תגלית הקרינה המסתורית של בקרל, בחרה בתופעה זו (שאותה כינתה לאחר זמן "רדיואקטיביות") כנושא לדוקטורט. בעיקר, ביקשה לברר אם תכונה זו מצויה בחומרים אחרים מלבד אורניום, וב-1898 עלה בידיה ובידי בעלה לבודד שני יסודות רדיואקטיביים חדשים, פולוניום (שנקרא כך לכבוד מולדתה של מרי) ורדיום. פייר עסק בחקר תכונותיהם הפיסיקליות של החומרים, ואילו מרי בדקה את תכונותיהם הכימיות וביקשה דרכים להפיקם בצורתם הטהורה. ב-1903 קיבלה תואר דוקטור, ובאותה שנה קיבלה, עם בעלה ועם בקרל, את פרס נובל לפיסיקה.
למרות זאת, לא ניתנה לה משרה בסורבון - בשל היותה אשה - והיא נאלצה ללמד במכללה לנערות, עד שהותר לה לשמש כעוזרת במעבדתו של בעלה. רק עם מותו של פייר נמסרה לה משרתו, והיא נעשתה הפרופסורית הראשונה בתולדות הסורבון. ב-1910 פרסמה ספר מקיף על תופעת הרדיואקטיביות, וב-1911 זכתה שוב בפרס נובל (הפעם לכימיה, ולבדה) על הישגה בהפרדת רדיום טהור.
בשנות מלחמת העולם הראשונה הקדישה את מאמציה לפיתוח שיטות רדיוגרפיה בקרני רנטגן, ואחר כך המשיכה בחקר היישומים הרפואיים של חומרים רדיואקטיביים, עם בתה אִירֶן. מכון הרדיום של פריס, שבראשו עמדה, צבר מלאי שאין דומה לו של חומרים רדיואקטיביים, שערכם הוכח כאשר החלו בשנות ה-30 הניסויים בחקר החלקיקים, שכן ניסויים אלה נזקקו למקורות קרינה. ב-1934 נפטרה מרי קירי מלאוקמיה שבה לקתה עקב טיפולה הממושך בחומרים רדיואקטיביים.
יחידת הפעילות הרדיואקטיבית של גרעין נקראה "קירי", על שם פייר קירי, עד שהוחלפה ביחידת בקרל. היסוד הסינתטי קוריום נקרא על שם פייר ומרי קירי. סיפור חייה של מרי קירי הונצח בביוגרפיה (שכתבה בתה איב), אשר הפכה לרב-מכר עולמי.
הלכה לעולמה בגיל 67.
שיטת השוד החדשה שמדאיגה את משטרת ישראל - שודד המציג את עצמו כשוטר עם צו חיפוש. זוהי שיטת הפעולה של השודד ובכך הוא מחדש בפעולה באופן שמטריד את המשטרה.
השודד הגיע לפני כחודש וחצי לדירה בצפון תל אביב. האישה פתאום שמעה דפיקה בדלת - האדם בחוץ לבוש במדי שוטר, הזדהה כשוטר במחלקת הלבנת הון וזיוף שטרות. הוא היה חמוש בצו חיפוש החרים מביתה לצורכי חקירה 10,000 דולר. אבל אז מתברר, שמדובר בשודד. יתכן שהוא בעבר היה שוטר, מפני שהוא מכיר טוב את עבודת המשטרה וגם לקח מסמכים מהמשטרה ופועל יפה ללא טעויות.
מי שמזהה את הגבר שבתמונה או בסרטון מתבקש להתקשר למוקד 100 של המשטרה או לתחנת תל אביב צפון שברמת החיל טל. 03-7697445
האם דלתא נגד לקוחותיה השמנים? איך יכול להיות שגופייה לאנשים גדולים תעלה לכם יותר? אב ובתו הגיעו לחנוצ דלתא בכפר סבא כדי לקנות לו חולצה. מבחינת החולצות על המדף עולה, כי 2 חולצות מאותו הדגם אך בהפרש מידות - מדיום לעומת XXL, ישנו פער משמעותי במחירי החולצה. משמע, מי ששמן יותר או מימדי גופו גדולים יותר כי הוא ממש גבוה, ישלם יותר לעומת מי שמימדי גופו רזים או שגובהו מטר ששים בלבד. במידה ושתי החולצות היו עולות אותו הדבר [100 שח כל אחת ולא הפרש של 20 שקלים - כשגם כך מדובר במחיר מופרז עבור חולצת בייסק] אף אחד לא היה מתלונן... אז למה לא לחשוב שאולי הוזילו את המידה היותר קטנה ל 80 ???
גם מכנסי טייץ לרזות שעולה 30 שקלים, מידה המתאימה לאישה מלאה עולה 45 שח לטייץ רגיל ופשוט לחלוטין. לפי הגישה הזו, חולצות בטן, חצאיות מיני ובגדי תינוקות צריכים לעלות גרושים אבל זה לא המצב. פיג'מה בדלתא לנשים בערך עולה 259 שח ופיג'מה לילדות בערך עולה 199 שח אז זו כבר ממש חוצפה אם הם מתמחרים לפי כמות הבד, בגדי הילדים ומידות S -XS צריכים לרדת במחיר שלהם בצורה משמעותית לעומת הL ובגדי תינוקות שהמחירים יקרים ממש צריכים להיות הכי זולים בחנות !!!!!! זה לא קורה רק במידות בגדים, זה קורה גם במוצרי היגיינה לנשים - אישה במידה יותר גדולה משלמת יותר על התחבושות ההיגייניות. גישה זו גורמת לבנאדם להרגיש נחות ופגום מאחר והוא/היא נאלצים לשלם יותר.
אם נשתמש בנעלים כדוגמא, נעליים של גדולים אמורים להיות יקרים יותר לעומת נעלים של קטנים בטענה שהגדולים יותר יקר- אבל זה לא נכון!! נעל ילדים בפפאיה עולה בין 250 ל300. נעל ברנואר לגדולים עולה בין 100 ל270! בקרוקס, נעליים לילדים עד מידה 35 עולה סכום מסויים ותכף שהם מגיעים למידה 36 המחיר מתייקר. כלומר עלותם של כפכפים שעולים 130 שקל לילדים עד מידה 35 וממידה 36 המחיר קפץ ל180 שקל זה ניחשב למבוגרים כשהילדה לה הנעלים מיועדות בסך הכל בת 10! !!
לפי המוכרת, הסיבה לכך הנה בגלל שנדרש יותר בד כדי לייצר את החולצה. דלתא אינה הרשת היחידה בישראל הנוקטת במדיניות זו. בארץ מידה גדולה עולה יותר המטרה בדרך כלל היא למנוע מאנשים שמנים להכנס לחנות כי הם לא קהל היעד זה הורס למותג את תדמית כי שמן זה לא אסתטי ומכוער ותשימו לב שבדרך כלל המידות הגדולות מוחבאות לא נגישות תמיד צריך להשקיע יותר באיתור המידה המתאימה.
הדבר אינו ראוי ואינו מקובל, מאחר ולא מתמחרים בגד בהתאם לכמות הבד המושקעת בו. להבדיל מכך, מלון מתמחרים בהתאם למשקל. ככל שהמלון שוקל יותר, כך עלותו לצרכן גבוהה יותר. בהתאם לגישה זו, המידות הקטנות צריכות להיות זולות. זה עולה לחברה גרושים לייצר את הבגד בכל גודל שהוא, בלי קשר לכמות הבד לה הם זקוקים. הם יכולים להרשות לעצמם לקחת את אותו המחיר ולא לבייש את הלקוחות במידות הגדולות יותר.
סיפורה של סוזן וילי הוא מהמחרידים שהעולם ידע. במהלך 12 שנים הייתה סוזן (ובכינויה ג'יני) כלואה בחדרה, נעולה ומבודדת חברתית ככל האפשר. מגיל שנה וחצי ועד גיל 13 וחצי. כשהייתה תינוקת, אביה חשב שיש לה פיגור שכלי, אהבתו אליה פחתה, ובשל כך המעיט לטפל בה ולתת לה תשומת לב. כאשר החליט לכלוא אותה בביתם, הוא כמעט תמיד קשר אותה בשירותים או אזק אותה לעריסה כשידיה ורגליה קשורות ומשותקות. הוא אסר על שאר אנשי הבית לתקשר איתה, או לתת לה לאכול. הוא עצמו בקושי דאג לתזונתה ועזב אותה לבדה בבידוד, כאשר היא סובלת מתת תזונה.
הבידוד הנוראי מנע מג'יני להיחשף לכמויות דיבור משמעותיות, וכתוצאה מכך היא לא רכשה שפה בילדות, אלא מילים בודדות בלבד (רובן קללות ששמעה מאביה). הרקע המשפחתי גם הוא לא היה פשוט. לאחר מספר שנים בודדות של נישואין, האם נכנסה להריון והאב החל להכות אותה בתדירות גבוהה, כשבסופו ניסה לחנוק אותה למוות. בעודה מתאוששת בבית החולים, היא ילדה את בתה שמתה כעבור עשרה שבועות. הילד השני גם הוא מת בגיל מאד מוקדם, ושלוש שנים מאוחר יותר נולד בן נוסף – שגדל אצל סבתו מספר שנים וחזר לבית הוריו.
ג'יני נולדה כחמש שנים לאחר שאחיה נולד. באותו הזמן החל האבא לבודד את עצמו ואת משפחתו מן הסובבים – גם הוא וגם אשתו סבלו מבעיות נפשיות, אם כי של האב היו חמורות יותר. בעקבות מאורעות שונים שקרו לאב (בין היתר מות אמו) הוא התחיל לחשוש מהעולם שבחוץ, ולא בטח בו. הוא הרגיש שהוא צריך להגן על משפחתו מהעולם החיצון, ויותר מכך – להגן על סוזן (ג'יני), מכיוון שהייתה בעלת הפרעה נפשית (היא כנראה לא הייתה, אך הוא האמין בכך מכיוון שההתפתחות שלה הייתה איטית יחסית).
בנוסף לקשירות האיומות, ג'יני הוכתה על ידי אביה בעזרת קרש גדול ששמר בחדר, למקרה ותצעק או תתנגד לדבריו. כדי להשתיק אותה הוא נהג לחשוף את שיניו ולנבוח עליה כמו כלב פרא או לשרוט אותה עם ציפורניו. לאורך השנים ניסו חוקרים להבין מאיפה באה ההתנהגות החייתית הזאת של האב, מדענים אחדים שיערו כי ההתנהגות נבעה מראייתו של האב ככלב שמירה על בתו. נוסף על כך, צצה ההשערה (לאחר שחרורה) שאביה ו/או אחיה התעללו בה מינית לאורך שנות בידודה.
היא לא קיבלה דברים בסיסים כמו מזון מוצק או תקשורת אמתית עם אמה. היו כופים עליה לאכול גם אם נחנקה והיו קצרי סבלנות עמה. אמה לא הורשתה לראות אותה לעיתים קרובות, ולא פעם מצאה את עצמה מתגנבת בלילות לחדר בתה כדי לתת לה מזון מוצק. האווירה בבית גם היא הייתה קשה, והאב אסר על בני המשפחה לדבר בקול רם, להדליק רדיו או טלוויזיה רק כדי שג'יני לא תשמע שפה כלשהי. במקרים נדירים אפשר לה לשחק עם קופסאות פלסטיק, סלילים ישנים של חוט או מעיל גשם שהיה תלוי בחדר. איש מבני המשפחה לא היה יוצא מהבית במהלך השנים הללו – רק בנו יכול היה לצאת לבית הספר וגם כשהיה חוזר, האב חייב אותו להוכיח את זהותו באמצעים שונים בכניסה לבית.
ג'יני בשנת 1989
כדי שבני המשפחה ימשיכו לציית לו, ישב האב לעיתים קרובות בסלון ביתו כשרובה בידו ואיים עליהם לא פעם. אמה של ג'יני הייתה לקוית ראיה ופאסיבית מאד. בעלה המשיך להכות אותה ואיים להרוג אותה אם תיצור קשר עם העולם החיצון או תספר לאחרים על המתרחש בבית. גם הבן קיבל הוראות מפורטות כיצד להתנהג בבית הספר והכריחו אותו לשמור על שתיקה, ולא – יקבל מכות חמורות.
באוקטובר 1970 הסיוט המתמשך של ג'יני כמעט והגיע לקיצו. אמה, תוך ויכוח אלים, עזבה יחד עמה את הבית. שלושה שבועות לאחר מכן, בארבעה בנובמבר ביקשה אמה של ג'יני קצבת נכות לעיוורים. במקום להגיע למשרד אותו חיפשה, היא מצאה את עצמה במשרד הרווחה. העובדת הסוציאלית הבינה באופן מידי שמשהו לא בסדר, גם בשל מראה של הילדה, הליכתה ופניה.
ג'יני נלקחה לטיפול בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס. הוריה הואשמו בהתעללות, ולאחר שנודע לאב על הדבר - הוא התאבד בירייה. אמה של ג'יני פנתה לבית המשפט בבקשה להקלה בעונש, בטענה שהיא עצמה הייתה קרבן להתעללות בידי בעלה, שהכה אותה וגרם לעיוורונה. ההאשמות נגדה בוטלו והיא קיבלה טיפול וייעוץ לאחר מכן.
ג'יני עברה סדרת טיפולים ארוכה בבית החולים, שבסופה יצאה לחיות במשפחת אומנה. שגם לאחר שגילו בה עיניין ערכו עליה ניסויים חברתיים כדי להבין האם הילדה נולדה עם פיגור או שזאת תוצאה מהזנחה.
בנוסף, אחד הפסיכולוגים אימץ אותה למשפחתו אך אהבתו אל ג'ני נגמרה ברגע שסגרו את ברז התקציב.
אמה ניסתה להחזיר אותה אליה אך גם היא לא הצליחה. מה שכן גורלה של ג'ני לא פשוט בכלל. כמה שנים לאחר מכן חזרה לגור עם אמה, אך הדבר לא צלח בשל אי היכולת של האם לטפל בה, והיא מצאה את עצמה נודדת בין משפחות. ג'יני הייתה במצב קשה מאד - אי היכולת לדבר, ללכת כמו שצריך ולתקשר עם הסביבה עדיין היו בעיות שעמן הייתה צריכה להתמודד. היא נראתה קטנה יחסית לגילה והתנהגותה הייתה מוזרה. היא הייתה מתהלכת כמו ארנב (באופן מרושל ובאי היכולת לשמור על יציבות כאשר ידיה מובאות קדימה). הייתה פולטת בפומבי, מרחרחת דברים שהייתה מוצאת ואף נהגה לגעת באיבריה המוצנעים בפרהסיה.
ההתעניינות במקרה של ג'יני הלכה וגדלה. פסיכולוגים רבים חקרו את סיפורה והוא הביא לכדי מחקרים פסיכולוגיים ותקשורתיים רבים הקשורים בשפה ובחברה. מקום הימצאותה לא ברור כיום, אך ככל הנראה היא מתגוררת בקליפורניה. היא עד היום לא מצליחה ללמוד מילים חדשות, לנהל שיחה רגילה עם אנשים או להרכיב משפטים שלמים.
ב-2001 יצא הסרט Mockingbird Don't Sing, המבוסס על סיפורה של סוזן וילי, הלא היא "ילדת הפרא" ג'יני.
את הבגדים שבתמונה הזאת לבשה עו"ד שירה קידר כשלא נתנו לה להיכנס לבית המעצר קישון לפגוש עציר שהיא מייצגת, כי "היא לא מספיק צנועה".
לפני כחודשיים הגיעה עו"ד קידר הגיעה לבית המעצר לפגישה שתואמה מראש, עם עציר שלה, כרגיל. אבל כשהיא הגיעה לא נתנו לה להיכנס. השומרים בכניסה טענו שהיא לא לבושה בצניעות ועל כן לא יכולה לפגוש את הלקוח שלה. בזמן שהיא מתווכחת עם השומרים, מנסה להסביר שהלבוש שלה לא אמור לעניין אף אחד, ובטח לא את שירות בתי הסוהר, הועבר הלקוח שלה לבית מעצר אחר. שירה בזבזה את יום העבודה שלה, הלקוח שלה הפסיד את הייצוג שמגיע לו. ואנחנו, הנשים כולן, שוב הפכנו לאובייקט שצריך לדאוג לכסות את גופו המפתה, המסוכן, הטמא.
שיהיה ברור – מבחני צניעות בכניסה למקומות ציבוריים הם לא לגיטימיים. ושלא יקשקשו לנו על "קוד לבוש". קוד לבוש קובע חוקים כלליים לגבי אופי הלבוש במוסד מסוים - רשמי או לא רשמי, איסור על מכנסיים קצרים או גופיות, דרישה ללבוש ז'קט. כללי צניעות חלים רק על נשים, והם לא נועדו לייצר סביבה מכובדת או פורמלית, אלא להסתיר את המיניות של נשים ו"להגן" על גברים מפניה.
שלטי צניעות ברחוב או במוסדות ציבור הם מקטינים, מחפיצים ומשפילים, והם אינם חוקיים במדינת ישראל. בניגוד ל"קוד לבוש", כללי צניעות נמדדים על ידי גברים, והם מודדים אך ורק נשים.
ביקשו מכן להתלבש צנוע? לעבור למושב האחורי באוטובוס? לא לשיר? לעבור מדרכה? זו היא הדרת נשים. כתבו לנו לקו החם נגד הדרת נשים hadara@iwn.org.il
כולנו מכירים את הסיפור מעורר ההשראה שאיינשטיין הגאון כשל במתמטיקה בבית הספר, ולמרות זאת הפך להיות אחד הפיזיקאים החשובים של המאה העשרים, ושל ההיסטוריה האנושית כולה. רובנו גם יודעים שהסיפור הזה לא נכון, ושאיינשטיין מאז ומעולם הצטיין במתמטיקה.
מה שמעט מאוד אנשים יודעים זה את הסיפור של סר ד"ר ג'ון ברטרנד גורדון. הוא למד ביולוגיה בתיכון אטון קולג' באנגליה, והיה הגרוע בשכבה שלו, מקום אחרון מתוך 250 תלמידים. הוא גם היה באחוזונים התחתונים בכל המקצועות המדעיים שלו.
מנהל התיכון שלו כתב בתעודה שלו (תרגום חופשי):
"אני מאמין שהוא מתכנן להיות מדען. במצבו הנוכחי אני חושב שזה מגוחך".
למרות כל זה, הוא המשיך לתארים מתקדמים בביולוגיה, ונהיה מדען חשוב בתחום. הוא גם זכה בפרסים רבים בביולוגיה על מחקרים שלו, ביניהם פרס נובל ברפואה על כך שגילה שניתן "לתכנת מחדש" תאים סומטיים ולהפכם לתאים פלוריפוטנטים (שיכולים להתמיין לסוגי תאים שונים). כמו שניתן לראות בשם שלו, הוא גם קיבל תואר אבירות.
הוא מסגר את התעודה שהוזכרה לעיל, בה כתובה ההערה של המנהל, ומשתמש בה להזכיר לעצמו ש(תרגום חופשי):
"אולי המנהל צדק, ואני באמת לא כל כך טוב בעבודה הזאת".
מסקנה: מי שיכול - עושה, ומי שלא - מלמד (ולא יותר).
אזהרה: התוכן עלול להיות מטריד ומפחיד.
ליצנים נועדו להצחיק, בעיקר ילדים. אז למה בכל זאת הם מפחידים את חלקנו?
הפחד נובע בעיקר מעיוות תפיסת המציאות שנוצרת מהליצנים. בשביל שמשהו יפחיד אותנו, הוא צריך להיות קצת נורמטיבי וקצת חריג.
ליצנים דומים לבני אדם, אבל גם לא.
יש במוח שלנו אזור שמפרש פרצופים, וברגע שמשהו נראה חריג או שונה, זה מעורר אצלנו תחושה של סכנה ואי נוחות.
אחד הדברים החריגים הבולטים בפנים של ליצן הוא החיוך התמידי שלא תלוי בסיטואציות.
המוח מקבל את זה כמשהו לא טבעי, ולכן אנו מפרשים את זה כמשהו מפחיד.
המונח המדעי של הפחד מליצנים (ומתחפושות בכללי) נקרא "קולרופוביה".
ליצנים זה הדבר הכי מפחיד בעולם.
אנחנו נולדים עם שני פחדים בלבד שמתוארים בתור רפלקס אחד ששמו הוא רפלקס מורו. הרפלקס מופיע בתגובה לרעש חזק או בלתי צפוי או כשהתינוק חש שהוא נופל. הרפלקס מופיע לראשונה בצורתו החלקית לאחר השבוע ה-28 להיריון ובצורתו המלא בשבוע ה-34. הרפלקס בדרך כלל נעלם בגיל שישה חודשים. זה הוא ככל הנראה פחד היחיד שאינו נלמד וקיים אצל תינוקות אדם כבר מזמן לידתם.
שאר הפחדים כמו נחשים עכבישים חושך מקומות סגורים או ליצנים למשל.. הם פחדים שאנחנו 'רוכשים' מהסביבה שלנו ומהתרבות בה אנחנו חיים.
בנושא נעשו כמה וכמה מחקרים המוכיחים את העובדה הזו ומוזכרים בקישור.
בשוויץ ניתן לשכור "ליצן מרושע" לכבוד יום ההולדת של הילד. הליצן עוקב במשך שבוע אחרי ילד היום הולדת, מפחיד אותו וגם אומר לו שהוא יותקף בקרוב. כשמגיע יום ההולדת של הילד, הליצן דוחף לו עוגה לפרצוף.
באוגוסט 2016 , בסאות' קארוליינה, התקבל דיווח מאמו המודאגת של ילד, שסיפר לה כי ראה שני גברים לבושים כליצנים מרושעים שקראו לעברו מתוך היער. זו הייתה התקרית הראשונה בשורה של דיווחים על ליצנים שנצפו בסביבת בתי ספר, יערות ודרכי עפר, שלעיתים אף תקפו עוברי אורח. עד לאמצע אוקטובר 2016 התקבלו כבר מאות דיווחים כאלה, והתופעה התפשטה בכל רחבי ארצות הברית, קנדה, אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור ואמריקה הלטינית.
בפלורידה דיווחה אישה על שני ליצנים שעומדים ובוהים בה. עוד בפלורידה דיווחה אישה שיצאה עם כלבה לטיול על ליצן שהתנפל עליה מתוך עץ. בפארק בקולוראדו שבר ליצן בקבוק זכוכית על ראשו של איש, שביקש ממנו להזדהות והכה בו באגרוף. בדטרויט נצפה ב-3 בלילה ליצן עומד במרכז לשטיפת רכב. בניו ג'רזי דיווח ילד שליצן עם חרב רדף אחריו וצעק “I’m gonna get cha”. ועוד ועוד ועוד... בעקבות גל המקרים הוטל עוצר על בתי ספר מסויימים בפלורידה, בלונדון פורסמה אזהרה רשמית על ידי שגרירות רוסיה מפני ה-“clown scare”, רשת חנויות Target הסירה ממדפיה מסכות ליצן, והרשתות החברתיות געשו.
הסבר אפשרי שהוצע לתופעה היה שמדובר בטריק שיווקי מוצלח במיוחד לסרט "31" או לגרסא המחודשת לסרט "It" - בספר האימה "זה" (It) שנכתב על ידי סטיבן קינג. המפלצת המוכרת בדמות הליצן חוזרת לעיירה דרי כל 27 שנים. הסרט המקורי שמתבסס על הספר יצא בשנת 1990. רימייק לסרט המקורי יצא השנה, בהבדל של 27 שנה מהסרט הראשון.
הסבר אחר הציע שהתקריות האלה הן פשוט דוגמא טובה לכדור שלג שמתגלגל במורד ההר.
אל תשלחו את הפוסט לחבר שמפחד מליצנים.
עם כל הליצנים המפחידים שמסתובבים ברחובות, נזכרתי בליצן המפחיד האמיתי- רונלד מקדונלד!
אז הנה עובדה לא חשובה עליו - הבחור שגילם את רונלד מקדונלד המקורי, וילארד סקוט, פוטר בגלל שהוא היה שמן מדי ומקדונלדס לא רצו להעביר מסר שאולי זה בגלל האוכל שלהם.
בתמונה- רונלד מקדונלד המקורי ורונלד מקדונלד המשופר.
ולסיום, היזהרו מהליצן הזה שנראה מסתובב באזור תל אביב.
סימני זיהוי: איפור כבד, לבוש בשמלה, ממלמל לעצמו צה"ל צבא כיבוש ומדינת אפרטהייד ואז בהפתעה צועק אנחנו דור מזוין. הוא ליצן עצוב ופחדן ואם תקרא לו 0מאלן ותאיים לפטר אותו, הוא ירוץ לשיר לחיילים ולחבק את מירי רגב. הוא מאוד מסוכן!
מהסיבה שבגלל שהוא מוכשר ויש לו שירים יפים, אנשים מקבלים בהבנה ואהבה ותמיכה את זה שהוא מפיץ שנאה בעולם לארץ ישראל, לצבא ולימין. הוא קרוב משפחה של משה דיין, אשר אפשר את פרוץ מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, כשהסתיר מגולדה מאיר את העובדה שצבאות ארצות ערב ממתינים בגבולות מדינת ישראל.
מי שנתקל בו שלא יזרוק עליו ביצים או יקלל אותו כי אז נשמע על זה בכל מהדורת חדשות במשך שנים..
עובד מקדונלדס לשעבר ששמו שמור במערכת החליט לרכז כמה עובדות על הרשת:
על פי הנוהל עובדי מקדונלדס חייבים לפזר את המלח על הציפס בצורת m (ולא בגלל הסימן המסחרי של הרשת אלא בגלל הפיזור האחיד. כמו כן, המלח יפוזר מכיון השמן לכיון השני כדי שלא ייכנס מלח לשמן הרותח.
אומנם החוק לא כתוב אבל לפי הנוהל אם לקוח מבקש לקבל חצי ציפס וחצי פוטטו בארוחה ניתן להסכים לתת לו.
כשעובד מקדונלדס מחזיר עודף ללקוח הוא חייב לציין בפניו את הסכום שהחזיר לו.
ניתן לקנות רק סירופ קרמל/שוקולד/תות (של גלידת סנדיי) תמורת חצי שקל.
ניתן לקנות לחמניות ריקות (עד גבול מסויים)
ניתן לקנות המבורגר ולבקש להוריד את קציצת הבשר (המחיר גם כן יורד). יש לקוחות שמרכיבים לעצמם כך סנדוויץ עם גבינה צהובה.
בהמבורגר הקטן (של ארוחת הילדים, מבצע עשר) הרוטב הוא קטשופ מעורבב עם חרדל.
נאגטס, קריספי ציקן ומקלוני תירס נמצאים אותו הזמן בשמן.
במקדונלדס ארבעה גדלי כוסות: קטן, רגיל, גדול וענק. המילקשייקים הנמכרים במצבע 10 מגיעים בכוסות קטנות ששוות ביחד לגודל של כוס גדולה. בעוד המילקשייק הגדול שמחירו
באזור 10 שקלים נמכר בכוס רגילה. - שווה לקנות מבצע עשר של שני מילקשייקים.
יש לא מעט לקוחות שמבקשים לערבב בכוס השתייה שלהם כמה משקאות שונים.
לפי הנוהל על ציפס קטן ורגיל מקבלים 2 שקיות קטשופ ובציפס גדול וענק 3.
משקל הציפס והפוטטו שווה בהתאמה לגודל המנה - זה רק נראה מעט.
סדר הגשת המוצרים הנכון לפי נהלי מקדונלדס העולמית: שתייה, סנדוויץ, ציפס וגלידה. זאת בגלל שהגלידה והציפס רגישים לטמפרטורה.
לכל דבר ברשת מקדונלדס יש פג תוקף (כן, כולל עטים שהרשת נותנת)
כדי לקבל כוכבים (אפשר לראות על תגי השמות של העובדים) יש לעבור מבחנים בעל פה ע”פ חוברת שהעובדים מקבלים וצריכים ללמוד. חשוב לציין שזה נתון לרצון חופשי של העובדים. במידה וישיגו את כל הכוכבים יקבלו “שדרוג” לדרגת “מדריך” (שרשאי בין השאר לבחון אחרים) ותוספת שכר חודשית.
על קציצות הבשר הקטנות (ארוחת ילדים, מבצע עשר, ביג מק) שמים מלח. על הקציצות הגדולות יותר שמים תערובת של מלח ופלפל.
המכונה שמטגנת את הציפס מצפצפת אחרי חצי דקה כדי לנער את הציפס לשמירה על טיגון אחיד.
יש בכל סניף כפפה מגניבה שמאפשרת הכנסה של היד לתוך השמן הרותח.
ניתן לרכוש רק את הצעצועים של ארוחת הילדים.
ברשת חובה לעבוד עם נעליים שחורות לחלוטין.
אסור לצלם באפחד מסניפי הרשת.
רשת מקדונלדס היא זו שהמציאה את המזגן התקרתי שכולנו מכירים במטרה לחסוך מקום בסניפים.
ריי קרוק שהיה מייסד הרשת היה מסתובב במשך שנים בסניפים ובודק את פחי הזבל במטרה להבין מה אנשים לא אוהבים. כך למשל הוא הוריד בחלק מהמנות בארה"ב את המלפפונים החמוצים.
מקדונלדס ישראל, בניגוד לרב הרשתות, אינה עובדת בשיטת הזכיינים אלא יש זכיין אחד בארץ שמחזיק את הרשת. הוא ואשתו באים מידי פעם לסניפים לקנות אוכל לילדים.
אסור לעובדים לארוז את ארוחת העובד שלהם הביתה. במקרים מיוחדים (שהמשמרת מתארכת מאד) ניתן לבקש אישור ממנהל המשמרת לארוז את הארוחה.
עובדים לא יכולים לתת את ארוחת העובד שלהם למישהו אחר (עובד אחר/משפחה/חברים) וגם לא להחליף את הארוחה עם עובד של מסעדה אחרת.
עובדים מוגבלים לארבעה רטבים בארוחת העובד שלהם (מיונז וקטשופ)
הציפס מיוצר מזן מאד מסויים של תפוחי אדמה שמגודל במיוחד בשביל הרשת.
דלתות המקרר והמקפיא במקדונלדס ניתנות לפתיחה מבפנים, גם אם הן נעולות מבחוץ. כמו כן, ניתן לכבות את מערכות הקרור מתוך המקרר/מקפיא למקרה חירום.
רשת מקדונלדס בהונג קונג מספקת שירותי חתונות מאז שנת 2011. לאור הביקוש השירות ניתן ב15 מסניפי הרשת ומחיר החבילות נע בין כ1500 ל5000 שקלים.
החבילות כוללות את השכרת האולם לשעתיים, הזמנות, אוכל, קישוטים, סאונד ומתנות
תארו לכם שיכולתם להיכנס לסניף מקונדלד'ס, להזמין כמה שתרצו, לשלוף כרטיס מיוחד ולא תצטרכו לשלם על כלום?
למקדונלד'ס יש כרטיס מיוחד שנקרא מק-גולד (McGold), ברי המזל שמחזיקים בו יכולים להגיע לכל סניף שיחפצו ולהזמין מה שהם רוצים מבלי לשלם! חלק מהכרטיסים מוגבלים בזמן וישנם כאלו נדירים שתקפים לכל החיים!
איך ומי מקבלים כרטיס כזה? אנשי עסקים, מפורסמים, מיליונרים ואנשים שעשו מעשי גבורה !! מעשי גבורה? בחור אחד בשם צ'ארלס רמזי זרק את הביג מק שלו בשביל להציל בחורה מחטיפה - וקיבל כרטיס לכל החיים
מי עוד מחזיק בכרטיס כזה ? לשחקן רוב לאו, לפוליטיקאי מיט רומני ולאנשי העסקים וורן באפט וביל גייטס יש כרטיס כזה. רוב לאו השוויץ בכרטיס בתכנית של ג'ימי קימל.
הכרטיס של רוב לאו
אם שרדתם את קריאת כל הפוסט הזה ויש לכם להוסיף או לשאול את מוזמנים...
רוב לאו משוויץ בכרטיס מקדונלדס חינם שלו בתוכנית של ג'ימי קימל
גם אם אכן מדובר בדקירה, אולי המלך התאבד. אולי זוהי אכן ידו השנייה של המלך, ולכן הוא גם מכונה לעתים "The suicide king". אבל בתיאוריה הזאת יש בעיה הטמונה בשרוולים שעל הידיים - על השרוולים של היד בחיקו של המלך ושל היד הדוקרת אותו בראש, יש דוגמאות שונות. כאן, אפשר לחשוד שמישהו אחר דקר את המלך, ומדובר ברצח.
מלכה עלה - ניתן לראות על שרווליה דוגמה דומה לזאת של השרוול על היד הדוקרת את המלך. בנוסף, היא מפנה את מבטה לכיוון המנוגד משתי המלכות. האם היא מסיטה את מבטה מתוך תחושת אשמה על רצח המלך לב?
